Tuesday 24 December 2013
Thursday 11 July 2013
ציפורי ים.
בעקבות הסרט שראיתי היום.
ניתן לראות מחיי ציפורים עד כמה הטבע טמון בכל חי,עד כמה עבודתו מתמדת.
אלבטרוס מבלה 5 שנים בים הפתוח בלי לחזור ליבשה.הוא עף וצובר מאות אלפי קילומטרים.עושה את המסע סביב העולם לא פעם אחת.לאחר מכן אלבטרוס חוזר אל האי שבו הוא נולד,על מנת למצוא בן זוג.החיפושים יכולים להימשך עד 3-4 שנים.וכשהבן זוג נמצא,הם נשארים ביחד עד המוות,60-70 שנה.אורך החיים של אלבטרוס הוא בערך כמו אורך החיים של האדםלזוג יכול לקחת שנים עד שהם יצליחו לגדל צאצא אחד בלבד.
פינגווין חוזר אחרי דייג אל הקרקע.מוצבת מולו בעייה לא קלה - מבין אלפי גרונות של העתקי פינגווינים על שפת האי עליו למצוא את הבן זוג שהשאיר לשמור על הקן.פנגווינים יוצרים צליל מיוחד במינו,שיחודיותו כמו יחודיות טביעות אצבעות,בשני תדרים.החיפושים יכולים לקחת זמן רב,אבל בסוף בני הזוג נפגשים.וככה כל פעם כשאחד מהם צריך ללכת למים לדוג.
אלבטרוסים שומרים על הקן בתורות:שבועיים אחד שומר,שבועיים - האחר.
מליונים של יצורים מתנהגים כך.על-פי איזשהו מנגנון פנימי שהעניק להם הטבע.מיום ליום,מדור לדור הם משלימים את הפונקציה שלהם,שעליהם להשלים.
אף יצור לא יצא מאורח החיים שנולד אליו,ונועד לו בטיעון שלא מוכן להמשיך לחיות כך.אף יצור לא התאבד.לא התגרש.לא הגביל ולא הקצין את הלידות.גידל את צאצאו בדיוק כמה שהיה נדרש על מנת להיות עצמאי,והמשיך בחייו,והוא בחייו גם כן.
הם התאהבו אחד בשנייה,ואם הפריעו להם,אלה היו רק יריבים פוטנציאליים.לא דעה מסוימת,לא דבר שלא היו מסוגלים לחלק ביניהם.
אולי אנחנו לא יכולים לשמוע על מה הם חושבים ועל מה הם מפטפים.אבל העשייה היומיומית,הנמשכת לאורך דורות שלמים מראה על עצמה:עשייה של שקט,של התמדה,של נאמנות לטבע מבפנים.
אין מוסדות.ואין מוסדות להבראה.ואין בריחה מנטלית על ידי חומרים.אין כנסייה,ואין בית כנסת.אין טקסים מעבר לטקסי טבע ושעון פנימי.
החיים עצמם.
Wednesday 3 July 2013
חיים אורגניים.
נכנסתי היום לחנות אורגנית.לא מפני שאני פאנטית מתמידה,אלא מפני שפשוט הייתי צריכה משהו דחוף,וזאת הייתה החנות הזמינה ביותר מבחינת המרחק.
לפעמים נחמד בחנויות האלה לקנות כל מיני דברים במשקל,שאין בדרך כלל ברשתות מזון אחרות.הטחינה האהובה במבצע,יוגורט עזית.
התעניינתי פתאום במקרר,שלא היה ברור מה בדיוק מוכרים שם.על המדף התמקמו בצורה הפוכה ולא סימטרית 20 פריטים של מגוון רחב של מוצרים - ממיץ פטרוזיליה מוקפא,פירות יער למיניהם ועד לחזה עוף.
חזה עוף אורגני.לא מתמחרים עליו את המחיר.ולא סתם.כותבים עליו הרבה דברים.מציירים עוף מאושר וחי לו בתנאים משופרים מהרגיל.מדגישים בפונט עשיר את המילה "אורגני".וזהו.אין מחיר על העופות המתים האלה.
ניגשתי לקופה עם שאר המוצרים בכוונה לבדוק כמה עולים חיים טובים יותר שהיו לעוף הזה לפני שהומת.
הופתעתי לגלות,שחצי קילו של חזה עוף שחי חיים אורגניים עולה 47 ש"ח.
לא בטוח שהוא חי חיים יותר טובים,כפי שכתוב.מה שבטוח הוא שהמוות הגיעה אליו בגלל תאבונם של אנשים בדיוק כפי שהיא הגיעה לעוף שנאלץ לחיות בתנאים גרועים.
47 ש"ח לחצי קילו של העופות האלה?
אם יתאחדו כל האנשים האלה שקונים עוף אורגני,כי מרחמים על החיות,וישלמו 47 ש"ח כל אחד לכל הצוות של העובדים באותו מפעל,יממנו על ידי כך את החיים הטובים לבעל המפעל.וכך יחדול מפעולתו.לא יהיה צורך לספק תנאים ו"לייצר" עוד חיות,כדי להרוג אותם לאותה המטרה,רק עם אריזה סלחנית יותר.
מאוד חכם מצד בית העסק להתחיל לייצר "עוף אורגני",אם חצי קילו עוף עולה 47 ש"ח.פחות מקומות עבודה.פחות שעות ביום.פחות מיסים.
רק שהעוף מת כך או כך.
אז מה עשינו בזה?
כמו לזרוק גור חיה מהבית,רק לקשור לו סרט יפה סביב הצוואר לפני הפרידה.למזכרת.
Wednesday 24 April 2013
ההשלכות של השימוש בפייסבוק כאמצעי תקשורת עם הסביבה החברתית שלנו חמורות ביותר.
חוויתי את זה לאחרונה על עצמי: אני פוגשת אנשים שלא ראיתי במשך חודשים ארוכים או אפילו שנים(ויש לי אותם בפייסבוק),ולא מתרגשת מספיק!כיוון שראיתי כל יום שם שלהם כתוב בלוח החדשות,יחד עם תמונת פרופיל שלו,יחד עם פרסומי התמונות מדי פעם,עם המחשבות והתסכולים שלו,עם השמחות והאירועים הגדולים והפחות גדולים בחייו,נעדרת לי התחושה שלא ראיתי בן אדם הרבה זמן!!!אני אפילו לא שמה לב שהוא השתנה.כי "ראיתי" אותו בפייסבוק מדי יום.
המשפט הזה "יש לי אותו בפייסבוק".אנחנו,כאילו אומרים לעצמנו:"אני לא צריך להשקיע בתקשורת עם האדם הזה יותר מדי/לנסות להשיג אותו.יש לי אותו כבר בדרך הקלה יותר למקרה הצורך".
האשלייה הזאת שהתקשורת עם החברים התקיימה מאפשרת לאדם להמשיך לעבוד יותר,ולהתעסק בפנאי שלו פחות.
"למה שאעזוב את העבודה עכשיו ואצא עם חברים?יש לי אותם בפייסבוק.מקסימום אכתוב להם בצ'אט או אעשה לייק".
כאילו דיברנו.כאילו נפגשנו.כאילו קיים בינינו חיבור.
נפגשתי היום עם אדם שמדי כמה ימים אני שמה לו לייקים.מדי יום השם שלו קופץ לי לעיניים.לפעמים אני אפילו כותבת ב
תגובות לסטאטוסים שלו.נשבעת לכם,לא יכולתי לעמוד לידו יותר מדקה אחת.הסתובבתי עם תירוץ כלשהו ופניתי לעיסוקיי.אין לי על מה לדבר איתו.ולמה לדבר בכלל,אם אפשר "להיכנס אליו" בפייסבוק ולהתעדכן,ולשים לייק,כאילו שמים "וי": "השתתפתי היום בחייך".
אפילו בעבודה מבינים כבר: בן אדם של ימינו לא יכול להתנתק מהפלפון.מאשרים שימוש בטלפון האישי בעבודה.חיבור לאינטרנט 24/7.אצבעות שחונכו לזוז על מסך טאצ' - פיתוח טכנולוגי מתורבת.האצבעות כבר זזים "על טאצ'" גם על כל מה שהוא לא טאצ'.תינוק בוכה,בוא נעשה סלייד עם האגודל,והתמונה תתחלף.
עבדת 12 שעות בעבודה,חזרת הביתה עם תחושה של עייפות מטורפת ועם תחושה שדיברת היום עם חברים - בולשיט.דיברת עם אלקטרוניקה.
הדבר הזה גם עולה כסף.רוצה to touch יותר מהר - תרכוש אינטרנט יותר מהיר ביותר כסף.רוצה touch עמוק יותר - הנה האביזר השטותי הזה בכמה אלפים.הילד שלך עוד לא עזב מוצץ,אבל אתה מבין שנדרש כאן touch דחוף.בעלך על המחשב הלילה?לא נורא,גם לך יש touch.
וכל זה,כדי שתעבוד יותר,ולא תשים לב כמה מעט אתה נח.כמה מעט שעות ביום הן באמת בשבילך.באמת על מנת לתקשר עם אנשים בצורה מספקת.
חיים של touch without touch.ואנחנו עוד משלמים על זה.
Saturday 20 April 2013
בוחר או נוטה לבחור?
לי ולבן זוגי יוצא הרבה פעמים לדון בנושא של בחירה.
מדובר לא בבחירה של שמפו או חומוס(כי כאן כולם יסכימו הרי שמי שבוחר אותם עבורנו בחודש האחרון אלה פרסומות הקמפיין של החברות ששילמו הכי הרבה החודש לערוצי הטלוויזיה,אותם אנו רואים).הדיון שלנו מתמקד סביב הבחירה של האדם בהתנהגותו ובתגובתו בסיטואציות,לעתים לא פשוטות בכלל,בחייו האישיים.
אני בינתיים הלכתי יותר לכיוון של "בן אדם בוחר בסופו של דבר".ואילו בן זוגי - "האירוע בוחר עבור האדם".הפעם טיעון שהביא היה מאוד מעניין ומאתגר.ולכן החלטתי להביאו כאן.
הדיון התחיל מציטוטים של אלפרד אדלר.והנה אחד מהם: "כל אדם מפתח סגנון חיים משלו.אין אנו סובלים מהלם של נסיונות.מה שנקרא - טראומות - אלא אנחנו משתמשים בטראומות כפי שתואם את המטרות שלנו".
על כך טען בן זוגי ש"אלה הטראומות שקובעות עבור האדם מה תהיה בחירתו בדרך ההתמודדות עמה,ולא האדם עצמו.באדם טמונה מלכתחילה אישיות מסוימת.כך שכאשר טראומה קורית לו,היא פוגשת את אישיותו,והבחירה נעשית בלב ברירה מצד האדם עצמו".
הבאתי דוגמא של אישה ידועה בציבור הישראלי שעברה תאונה מאוד קשה בהיותה נערה:בגיל 17 היא נפלה מתחת לקרון הרכבת,ואיבדה את שתי רגלייה.סגנון ההתמודדות שהיא פיתחה בעקבות הטראומה היה מהמקדמים דווקא:היא הלכה לכיוון עיסוק בכל ספורט אפשרי עבורה על כסא הגלגלים.על אותו כסא הגלגלים היא נשא לבעלה,וילדה שתי בנות שלה יפיפיות.
טענתי הייתה שזוהי דוגמא טובה לאדם שבחר בדרך נאותה להעלות על הטראומה,אשר עבר.כאשר יהיו מקרים בהם יבחר האדם לנצל את הטראומות שבחייו לצורך פסיכולוגי להישאר נכה גם בנפשו,ולזכות ברגש עליונות הודות לאומללותו.ואילו בן זוגי טבע,כי רק בזכות האישיות החזקה שכבר הייתה לאותה הנערה,הצליחה ללכת בדרך זו,ולא באחרת.
אין ספק שכאשר אנו עומדים אל מול הצורך לבחור אופן ההתמודדות לאחר אירועים קשים בחיינו,יש לבחירות שלנו הרבה גורמים,גם פנימיים וגם חיצוניים.
"זאת לא יכולה להיות אף פעם הבחירה של האדם.אילו זה היה נכון,היו אנשים שהיו הולכים עוד יותר רחוק ואומרים,כי קיים בנו חלבון מסוים שמחליט ועושה את הבחירה.וזה לא אפשרי",-אמר חברי היקר.
ובכך העלה בי שאלה וחיוך.
כמה שעות לאחר הדיון נתקלתי בספר הלימוד שלי בפיזיולוגיה במשהו שמתקשר מאוד לנושא.אניח מכם להיכנס לפירוט אותם החלקים במוח,אשר אחראיים על קבלת החלטות ועל שיפוט.רק אביא תיאור המחקר התואם את השאלות שאנו שואלים כאן.
"תנו דעתכם לדילמה הזאת:אתם רואים קרון רכבת,אשר סטה ממסלולו,ובו חמישה נוסעים,דוהר לעבר תהום.אם לא תעשו מעשה,האנשים האלה ימצאו את מותם בקרוב.לידכם מתג,שאם תפעילו אותו,יעבור הקרון לנתיב אחר ויעצור בבטחה.אבל על אותו נתיב עומד פועל,ואם תסיטו את הקרון כדי להציל את חמשת הנוסעים חסרי האונים - הוא ייהרג.מה עליכם לעשות:לעמוד מנגד כשהקרון יידרדר לתהום,או להציל את נוסעיו ולהרוג את האיש שעל המסלול?
רוב האנשים מגיעים למסקנה שעדיף להפעיל את המתג,שכן הצלת חמישה אנשים מצדיקה להקריב אדם אחד.תנו דעתכם עתה לאותה דילמה בשינוי קל: גם עתה דוהר הקרון אל האבדן,אבל אין בנמצא מתג שיכול להעביר אותו לנתיב אחר.ואולם,אתם עומדים על גשר מעל הנתיב,ולידכם אדם שמן מאוד.אם תדחפו אותו,הוא ייפול על הנתיב ויעצור את הקרון.(אתם עצמכם קלים מדיי,ולכן אינכם יכולים להקריב את עצמם כדי להציל את חמשת הנוסעים.)מה תעשו?
רוב האנשים נרתעים מלדחוף את האיש מהגשר,אף-על-פי שהתוצאה תהיה זהה לזו שבדילמה הראשונה: אדם אחד ייהרג וחמישה יינצלו.בין שאנו גורמים את מותו של אדם דרך הסטת הקרון לעברו,ובין שאנו דוחפים אותו מהגשר אל נתיב הקרון הנוסע - אותו אדם ייהרג מפגיעת הקרון.ואולם,משום מה,גרימת מותו של אדם על-ידי דחיפתו נראית בעינינו מעיקה יותר מבחינה ריגושית משינוי מסלולו של הקרון באמצעות המתג.השיפוט המוסרי מונחה אפוא בידי תגובות ריגושיות,ואינו תוצר של קבלת החלטה הגיונית ושקולה".
אשאיר את עצמי כאן בשאלה עדיין:)
Sunday 7 April 2013
"תגביר את הווליום"....
למה אני לא נוהגת לעקוב אחרי החדשות.
לעתים אני באמת משקיעה קצת זמן לעניין.אבל באמת רק קצת.כי אני יודעת שלא הולכת לשמוע משהו אופטימי.אפילו אם מישהו מקבל עונש על עבירה שעשה אותה לפני כמה שנים,זה לא מקל,את האמת.
כל חדשות של ערוץ הראשון של רוסיה מתחילות מעדכון "משמח" על עוד חוקים חדשים שפוטין חקק ממש היום.הוא מסתכל עליכם בלי מצמוץ עיניים ומשדר:"כל עבריין יענש.העניין ייבדק.הצדק יגיע גם אל ביתכם".
אני מאוד מתחברת לדמותו של פוטין.נשמע שהדברים שהוא עושה ביומיום שלו:מלפגוש נשיא ארה"ב,עיתונאי מגרמניה,לתת מענה על עלייה משמחת של מכירות הנשק של רוסיה למדינות אחרות(!,במיוחד אהבתי את 60% בעלייה של מכירות הנשק למדינות אסיה "אחרות"),עד לביקור בשיעורים בבית הספר באיזה כפר מרוחק,וכהנה וכן הלאה,בהחלט משמעותיים.
אבל אני,משום מה,זוכרת,כי מדובר בדמות בלבד.למה זה מצטייר לאנשים כ"שונה" מאותה תכנית "האח הגדול"?רק כיוון שהשחקנים שונים?
הלאה...
כל הכתבות האלה(גם בארץ חוטאים בהן הרבה) שמתחילות מ"אחרי 5 שנים של צמאון לצדק,משפחת *** סוף סוף תקבל את שלה:העבריין יענש בחומרה".כל הכתבות האלה שמשודרות למיליוני אנשים כ"אירוע היום",זהו האירוע של היום הזה באמת?
אני חוששת,כי מזמן,מרגע שהקונספט של הטלוויזיה הלך הרבה יותר רחוק,מאשר להיות "פנאי" ו"פיתוח טכנולוגי" לרווחת העם,אנחנו כעיקרון נשטפים עם מוחנו קשות,עד לאמנזיה לכל סוגיה האפשריות.
"כל הנשאים של וונסואלה יידבקו בסרטן...."
"אבא ל-5 ילדים במשך שנה אנס את..."
"איראן חוזרת ומדגישה...."
"התקציב של כ-20 מיליון דולר מדי שנה הלך לכיס של..."
ושלנו,החביב,"איך שומרים על הגזרה בפסח...."
אנשים יקרים,למה זה מעניין?למה זה לוקח שעות של תשומת לבנו ומגה-ביטים של נפח זיכרון במוחנו מדי יום?
מי אמר שמה שמשודר בחדשות הוא מה שחשוב ו"חדש" באמת?:)
כי מכל הטכנולוגיות שפותחו,וכל ה"פתיחות" שיצרו בתקשורת,לטוב או לרע,לא נוכל להבין דבר עיקרי באמת:מתי צריך באמת לעזוב הכל ולברוח לכל הרוחות!!!
Friday 29 March 2013
זמן כניסת שבת.
ממש שתי דקות של קריאה,ברשותכם.
29.03.2013.זמן כניסת שבת בת"א:18:36,זמן יציאת שבת בת"א:19:36.שבוע שעבר זה היה שעה קודם בערך,והשבוע השתנה בעקבות הזזת שעון קדימה.הגיוני.
זמן כניסת שבת בירושלים:18:21.זמן יציאת שבת בירושלים:19:34.אוקיי.נניח,הרבנות ביקשה ממשרד(יהיה משרד על שם שכזה) גיאוגרפי למפות להם לצורך הדפסת לוחות שנה עם זמני כניסה ויציאה של השבת את זמני ירידת חשכה כפונקציה של longitude and latitude("נראות הכוכב הראשון",ליתר דיוק).ולפי החישובים שהמשרד הזה ערך,יצא שבירושלים מתחילים להבחין בחשכה(ירידת שמש מלאה מאחורי קו האופק) ב-15 דקות קודם לתל-אביב.נניח,וכך קרה באמת.אבל למה,בבקשה מכם,למה השבת בתל-אביב נמשכת 24 שעות בדיוק,ואילו בירושלים - 24 שעות ו-13 דקות?
יותר מעניין,כי בבאר שבע מתחילים להבין שהגיע שבת בשעה 17:38,ומסיימים את השבת בשעה 19.36.כלומר,השמש ירדה יותר מהר עבור באר שבעאים(הגיוני,כי היא דרומה מירושלים),אבל השבת יוצאת כמו אצל התל-אביביים?
נחזור רגע לכמה אלפי שנים אחורה.לפרה-יהודים,האבות שלנו,לא היה משרד גיאוגרפי,שהיה יכול למדוד במדויק עם הלוויין ושא פיתוחי הטכנולוגיה.אז הבאר שבעאים היו חוטאים רוב הזמן?תל-אבייביים היו נחים פחות את השבת שלהם לעומת הירושלמיים?(ברור,שלא היה אז את הערים האלה,אבל אתם וודאי מבינים מהי כוונתי).
סבורני,שאנשים היו פשוט מתארגנים לקראת כניסת שבת לפני ירידת החשכה.אבל בערך.כי בדיוק כמו שאנחנו מסוגלים היום לדעת,הם לא ידעו.רגע...יש לי כאן סוג של דיסונאנס:התפתחנו,התקדמנו,עכשיו אנחנו גם יודעים יותר במדויק מתי זה כניסת שבת,אבל גם מפוחדים הרבה יותר שלא לחרוג מהזמן הזה.מי אמור לפחד פחות,אלה שיודעים או אלה שיודעים במדויק?אלה,לפני כאלף שנה,היו נראה לי משתגעים,לו רק היו יודעים כמה הם חרגו...
אז זהו.רק רציתי לשאול.
Subscribe to:
Posts (Atom)